<h1>האשכול — רצב"א, פרק כל הצלמים</h1>
<h2>דף מ:</h2>
כל הצלמים אסורים מפני שהם נעבדים פ"א בשנה דר"מ, וחכ"א אין אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובברייתא הוסיפו סייף עטרה וטבעת, הצלמים שנחלקו אינן צורות על כלים ומטבע אלא צלמים ממש מעצים אבנים או מתכות ודוקא העומדים על פתחי מדינות ובאנדרטי של מלכים שנינו ובה פליגי ר"מ וח' כגון דלא קים לן אם נעבדין ר"מ חזי שבמקומו כל הגוים שדרים שם עובדין אותם אעפ"י שאין בידם מקל וכו' פ"א בשנה ור"מ חייש למעוטא וגזר שאר מקומות אטו מקומו, וחכמים ל"ח. ודאסרי באנדרטי ש"מ, למעוטי אנדרטי של שרים ושלטונים דסתמן לא נעבדי' כדאי' פד"מ [סנהדרין ס"א ע"א] אי דחזי אנדרטי והשתחוה לו אי קבלה עלי' אלוה וכו' ואנדרטי של מלכים במלך שמת שעובדי' אותו כאלהות. אבל אנדרטי שעושים למלך חי אינו ע"ז ואינו אלא לכבודו כדמוכח מהא דאי' פ"מ שנהגו [פסחים נ"ג ע"א] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו על קדושת השם ואי אנדרטי דנבוכדנצר ע"ז הוי פשיטא דהוו מחויבין למסור נ'. ובירוש' מה אנן קיימין אם ברור של מלכים ד"ה אסור אם ברור של שלטונות ד"ה מותר אלא אנן קיימין בסתם רמ"א סתמן של מלכים ורבנן א' של שלטונות וארי"ו אקוניות מ"מ אסורות מפני שמקטירין לפניהם בשעה שהן עולות פי' כשמעמידין אותן. ומסיק רבה מחלקת בשל כרכים אבל בשל כפרים ד"ה אסורין דלאו לנוי אלא למפלחינהו עבדי, ובהכי אתי' מתני' דלקמן מצא תבנית יד או רגל אסורין דבכפרים איירי שהכל נעבד.
<h2>דף מא.</h2>
המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד או רגל הרי אלו אסורין מפני כשיוצא בהן נעבד. א"ש אפי' שברי ע"ז אם מצאום מותרין ודקתני שברי צלמים לאו משום דאיכא ספק אי נעבדו דאפי' שברי אלילים דודאי נ' אלא משום דבעי למיתני סיפא מצא תבנית יד או רגל אסור דעומדי' [על בסיסן]. אתמר ע"ז שנשתברה מאליה רי"ו א' אסורה ר"ל אמר מותרת והלכה כרי"ו. הגרי"צ הביא הא דשמואל אפי' מצא שברי ע"ז מותרים, והביא הא דרי"ו ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה, ואמינא דאין כאן סתירה דרי"ו איירי באם אנו יודעי' שנשברה מאלי', אבל שמואל קאי בנמצא שבר ע"ז ואין אנו יודעין אם מאליה נשתברה או ע"י גוי תולין ברגיל שגוי שברה ובטלה ותניא נמי [מ"ב ע"א] מצא צורות דרקון וראשו חתוך ס' ישראל חתכו, ולא מקרי בטול, ס' גוי חתכו מותר אלא דאכתי ע"כ צ"ל רי"ו דידע למתניתא דקא פריך מינה לר"ל, ע"כ מפרש דוקא בראשו חתוך דל"ל מאלי' נעשה ושפיר אמרינן גוי חתכו, דישראל הי' שוחקה ומבערה, והשתא דרי"ו בהדי' אמר דוקא בספק עבדום וספק בטלום שברים מותרי' אבל ודאי עבדוהו מי יימר דבטלו ומוקי מתני' מצא תבנית יד אסור אפי' אינו על בסיסו, כיון דמע"ז שנעבד הוא וליכא אלא חד ס', חזינן דפליג אשמואל דמתיר אם מצא שברי ע"ז. וליתא לשמואל מקמי' רי"ו ובסוף פרקן [מ"ט ע"ב] מסקינן דשמואל כרי"ו ס"ל דאתמר ע"ז שנשתברה מאלי' רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל א' אין ע"ז צריכה בטול אלא דרך גדילתה ואמרינן לכ"ע עובדין לשברים שנשתברו מאליהם ולא אמרינן נתבטלו, והכא בשברי שברי' פליגי רב ס"ל ש"ש אסורים, ושמואל סבר לש"ש לא פלחי ומסיק ש"ש לכ"ע מותרים, ובע"ז של פרקים שנשתברה שהדיוט יוכל להחזירם ולרב צריך לבטל כל פרק ופרק ואם א"י להחזיר הוי כש"ש וא"צ בטול וקייל"ן כרב (חסר).
<h2>דף מב:</h2>
אפרוחים שקננו בעצי אשרה וא"צ לאמן מותרים אבל אם צריכין לאמן צריכין גם לאילן שהאם מקננת בו וחיישינן שיהנה מאילן, ולא יעלה באילן ליקח האפרוחים אלא יתיז בהם בקנה ולא חיישינן שיעלה באילן.
המוצא כלים ועליהם צורת חמה או לבנה או צורת דרקון יוליכם לים המלח, צורות אלה ודאי פלחי וכלים לרבותא נקט דאפי' נמצאו צורות אלו לחוד אסורות רשבג"א על המכובדין אסורות, כגון על טבעת, על המבוזים כגון יורות מותרו' דאין עשויות לעבודה וכן הלכה. ומתני' במוצא איירי שאין אסור אלא בצורות הללו דפלחי להו, אבל שאר צורות אפי' צורת אדם אמרינן דלא פלחו להו ומותר בהנאה, אבל לענין עשיה כ' לא תעשון אתי, ל"ת כדמות שמשי המשמשים לפני, בין שאפשר לעשות כמותן כדתני' לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרא תבנית אולם חצר תבנית עזרה שולחן ת' שולחן מנורה ת' מנורה אבל עושה מנורה של ו' ושל ח' קנים, ושל ז' לא יעשה אפי' של שאר מיני מתכות, ובין שאי אפשר לעשות כמותן כדתני' לא תעשון אתי כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, בין במדור העליון דמות ד' פנים בין במדור התחתון חמה לבנה כוכבים ומזלות, וכן אסור לעשות צורת אדם דכ' לא תעשון אתי קרי ל"ת אותי [מ"ג ע"א] כי בצלם א' עשה א"ה, ואם להתלמד מותר לעשות צורת חמה ולבנה דכ' לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות וכך הי' לר"ג צורות לבנות. אפי' אם אחרים עשו לו אסור לקיימן משום חשדא דהא רב יהוד' [אחרים עשו לו] ואמר ש' סמי עיניה דדין, ומיירי שחותמו בולט ומשום חשדא דתני' טבעת שחותמה בולט אסור להניח מ' חשד ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניח ואסור לחתום בה, ודוקא בצורת אדם ליכא אסור בשוקעת לעשות ולהניח אבל צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות אפי' שוקעות אסורות שגם ברקיע נראות שוקעות ולהכי לא משני דר"ג הוו הכי אבל ב' הלכות כ'... [ז"ל ס"ה ע"ז טבעת שחותמה בולט אסור להניח ומותר לחתום בה, חותמה שוקעת מותר להניח ואסור לחתום והוא שיש עליה צורת חמה ולבנה וצורת דרקון משום חשדא דלמא אמרי קא סגיד לה עכ"ל] ומה דאסור להניח מ' חשדא אם הוא של רבים ל"ש חשדא דהא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקמי בי אנדרטי ועיילו בה אבוה דשמואל ולוי ומצלי בגויה ולא חיישי לחשדא. ובמגלה [כ"ט ע"א] נמי אי' ר"ש הוי יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, פי' הגאון בגלות יכני' וסיעתי' כד אתו לנהרדעא בנו כנישתא ויסדוה באבנים ועפר דאיתיאו בהדיהו מבית המקדש והוו קריין לה כי רצו עבדיך את אבניה וגו' וקריוה שף יתיב כלומר שנסע המקדש וישב שם והות שכינה עמהם כדאמרן בבבל היכא שריא שכינה רב אמר בכנישתא דהוצל ושמואל אמר בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ואבע"א ר"ג דהי' לו צורות לבנות אחרים עשו לו ומשום חשדא ליכא דנשיא הי' ורבים שכיחו גבי', ואבע"א דר"ג של פרקים הוו. והגרי"צ לא הביא [היתר של פרקים ובשל רבים ליכא חשדא, אלא תירוץ אחרון להתלמד שרי].
<h2>דף מג.</h2>
אריב"ל פ"א הייתי מהלך אחר ר"א הקפר בדרך ומצא שם טבעת ועלי' צורת דרקון ומצא גוי קטן ולא אמר לו כלום מצא גוי גדול ואמר לו בטלה, ולא בטלה, סטרו ובטלו, ש"מ תלת, ש"מ גוי מבטל ע"ז שלו ושל חברו כלומר אפי' זה עובד לפעור וזה למרקוליס וש"מ גוי מבטל ע"ז בעל כרחו, וש"מ יודע בטיב ע"ז ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל. וגר תושב אינו מבטל [ס"ד ע"א] מאן דפלח מבטל ודלא פלח א"מ. ונ' קודם שהגביהה ר"א הקפר וזכה בה אמר לגוי שיחתך אזנה או ראש חוטמו דהא אמרינן לעיל [מ"ב ע"א] אי מגבה לה ישראל הו"ל ע"ז ביד ישראל וע"ז דישראל אינה בטלה עולמית ותני' נמי [ס"ד ע"א] ישראל שמצא ע"ז עד שלא באתה לידו אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו אינו אומר לגוי שיבטלה, אלמא לא גזרינן שלא באתה לידו אטו באתה לידו...
<h2>דף מג:</h2>
ר' יוסי אמר שוחק וזורה לרוח אם מצא ע"ז שלא יכשל אחר ליהנות ממנו או מטיל לים פי' לים המלח דלא בעי שחיקה כדקתני רישא [במתני' מ"ב ע"ב] אמרו לו אף הוא, כלומר אם יזרנה לרוח, נעשה זבל ויהנה מהם וכ' לא ידבק בידך מאומה מן החרם, רבנן סברו זה וזה גורם אסור [מ"ט ע"א] ורי"ו סבר מותר ואיכא מרבותא דאמרי האי שוחק לאחר שרפה דומי' דעגל דכ' וישרף באש ויטחן עד אשר דק דאל"ה מה השיבו רבנן לרי"ו אף הוא נעשה זבל, מאי הוה, הא אמרינן בפ' כ"ד [חולין פ"ח ע"א] שחיקת כלי מתכות אינו מגדל צמחים, ואינו ראי' דאף אי שחיקת מתכות לחוד אינו מגדל אם זורה לרוח מתערב עם שאר עפר ומגדל [מ"ט ע"א]. האי גינתא דאזתבל בזבל של ע"ז, אריא"ש הלכה כר' יוסי זוזג"מ.
<h2>דף מד:</h2>
שאל פריקלוס את ר"ג שרחץ במרחץ של אפרודיטי כ' לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואתה רוחץ כאן אמר לו אין משיבין במרחץ, מסיק בגמ' שלא השיב כן במרחץ פנימי אלא כשיצא מפנימי לאמצעי כדאי' בשבת [י' ע"ב] פנימי אף בשאלת שלו' אסור שכולם עומדי' ערומים ולא שרי אלא... [צ"ל לאפרושי מאיסורא] אבל אמצעי יש בו שאלת שלום ואסור בד"ת ומשו' דרכי שלו' השיבו תשובה קצרה זו שאין בו ד"ת ממש, כ"פ רבותא, ושוב אי' במתני' כשיצא, פי' כשיצא מאמצעי' לחיצון ושם מותר בד"ת, אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, פי' המרחץ הי' תחלה ולא נעשה המרחץ נוי לאפרודיטי אלא אפרודיטי נוי למרחץ. ד"א כיון שעומדי' שם ערומים ומשתינים לפניה אין נוהגי' בה כבוד וכ' אלהיהם תאבדון את שנוהג בו מנהג אלוה אסור וזו א"נ בו כבוד, ואמרינן בגמ' אע"ג דאפי' הי' המרחץ נעשה לאפרודיטי אינו אסור דתני' האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כ' שאין הקדש לע"ז, נוי מיהא איכא, ואסור מדרבנן להנות אף שאינה אסורה הרחיצה מן הדין.
מסכת עבודה זרה
<h2>דף מה.</h2>
הגוים העובדים ההרים וכ"ד המחובר הן מותרי' ומה שעליהן אסורי' שנ' אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם גז"ה דלא נאסרו אע"ג שעובדיהם בסייף אבל מה שעליהם לצפוי ולנוי אסור שנ' ל"ת כסף וזהב עליהם אע"ג דקרא גבי פסילים כ' דתלושין, מדמסיים פן תוקש כי תועבת ה' אלקי'... אבל תקרובת לע"ז מחוברת כהר לא נאסר כדאי' בש' חולין [חולין ל"ט ע"ב] אבל בעלי חיים הנעבדים אע"ג שלא נאסרו להדיוט, תקרובת שלהם אסור בהנאה וצפוי שלהן, ומפני מה אשרה אסורה, דמחובר הוא, מפני שיש בה תפיסת יד אדם, שנטעום תחלה לשם ע"ז, אבל לא נטעום לשם אלילים לא נאסר גוף האילן אם נעבד אח"כ אבל כל זמן שהוא נעבד מה שמוסיף בעלין ופירות וענפין כולם אסור בהנאה כדתנן [מ"ח ע"א] גדעו ופסלו לשם ע"ז והחליף צריך ליטל כל מה שהחליף. ואבני הר שנדלדלו מאליהם והם תלושים ויושבי' במקומן והשתחוה להם אי דינם כמחובר פליגי אמוראי ונקטינן לחומרא ובירושל'...
<h2>דף מז.</h2>
מי שהי' ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו, שבונה לע"ז, כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה, כלו' לצד שהוא שלו, וד"א אלו אינו מניח פנוי לע"ז דמהנה לע"ז אסור [י"ג ע"א] אלא עביד להו בית כסא לתנוקת שאין צריך מחיצות לצניעות או ממלא המקום בקוצים שלא תהנה ע"ז בהרחבת גבול. הי' המקום שלו ושל ע"ז כלומר עובי חצי כותל של ע"ז, נדון מחצה על מ', הרחקת ד"א שאמרנו מחשב ממקום שמתחיל חצי שלו אם עובי החומה ב' אמות מניח אמה א' מחלק כותל שלו וכונס עוד ג"א בקרקע שלו ובונה, אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, איכא דאמרי אפי' חלקו של ישראל נמי מטמא ואסור דלא הוברר בהן חלקו ולא מסתבר לן דטומאת ע"ז דרבנן... [שבת פ"ג ע"א] מיהו אפשר שהחמירו שהי' גזרה ישנה בימי חזקיה וסמכוהו על שקץ תשקצנו.
<h2>דף מז:</h2>
ג' בתים הן, בית שבנוי מתחלה לע"ז לעבדו הרי זה אסור מיד דבית כתלוש דמי שאבניו ועפרו היו מתחלה תלושין ואסור אע"ג דלא השתחוה לו, דע"ז של גוי אסורה מיד ואי נמי בנה סתם והשתחוה לו אסור, והשתחוה ישראל נמי אסרה. סיידו וכיירו, בית שבנה סתם ואח"כ סיידו וציירו הגוי לע"ז אם בא ישראל לדור בבית נוטל מה שחידש שזה אסור בהנאה ולא הבית עצמו הכניס לתוכו ע"ז והוציאה הרי זה מותר.
<h2>דף מח.</h2>
ג' אשרות הן נטעו לע"ז. גדעו ופסלו לע"ז והחליף נוטל מה שהחליף והשאר מותר. העמיד תחתי' ע"ז ונטלה מותרת כיון דלא אקציה לע"ז, אבל סתמא אמרינן אקציה כרבנן. לא ישב בצלה של אשרה אפי' בצל צלה ולחד לישנא בגמ' מספקא לן אם צל צלה מותר ובירוש' אר"ח צלה אסור, צל צלה מותר, צלה, כל שאלו תפול נוגעת בו, צל צלה כל שאלו תפל לארכה אנ"ב. ונ' דנניח הספק דבבבלי ותפסינן ודאי דירוש' ורי"ו חברו ודאי אי פליג הוי מתני לה. ובפסחים [כ"ו ע"א] אי' ריב"ז יושב בצלו של היכל ושונה אע"ג דקמכוון ליהנות ואמרינן משום דהיכל לתוכו עשוי ואין הנאת צלו כדרך הנאתן, אבל בע"ז אף שלא כד"ה אסור, מיהו חזי לן דוקא היושב בצלה דקא מכוון אבל היושב בצל צלה ודאי לא מכוון ליהנות ודשא"מ לא אסור אלא מדרבנן.
<h2>דף מח:</h2>
ותו תנן ואם ישב בצלה טהור ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא פי' אם עבר תחת נוף מאשרה טמא דא"א דליכא תקרובת ע"ז ומני ריב"ב דאמר תקרובת ע"ז מטמא באהל שנ' ויצמדו לב"פ ויאכלו זבחי מתים. היתה גוזלת את הרבים שגופה מתפשט ע"ד רשות הרבים ועבר תחתיה טהור ולכתחלה לא יעבור אי איכא דרכא אחרינא.
וזורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים אע"ג דמהני להו הצל ביה"ח והנביה ביה"ג הו"ל זוז"ג דהלכה כרי"ו דמותר ואע"ג דרי"ו לא שרי לכתחלה דתנן רי"ו אומר נוטעים יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה ואריא"ר מודה רי"ו שאם נטע והבריך והרכיב מותר שאני התם דאי עביד לכתחלה בידים הו"ל מבטל אסור לכתחלה, אבל הכא בזריעה לא עביד מידי והנאה מצל ומעלין דאשרה ממילא אתו והוי כדיעבד.
<h2>דף מט:</h2>
נטל ממנה עצים אסור בהנאה, הסיק בהם התנור אם חדש יותץ, שמחזיק התנור ומחסמו, ישן יוצן. ולפמ"ש שהלכה כרי"ו אפי' חדש די אם יוצן שאין עצי אשרה לבד מחזיקים אותו שאם יסיקו שנית יתחזק יותר. ואף שאמרנו לרי"ו נמי לכתחלה לא עבדינן זוז"ג, הכא התנור אינו גוף הנאסר ועוד אי אמרת יותץ מופסד כל התנור ואין תקנה והא ודאי כדיעבד חשוב. אבל תנור ישן דסגי לי' ביוצן אסור לאפות בהיסק זה של עצי א', אע"ג דאיכא למימר ה"נ זוז"ג האפי' ע"י התנור והעצים, מ"מ אסור דהוי כלכתחלה כיון דאפשר לאפות ע"י עצים אחרים. ובגמ' [פסחים כ"ו ע"ב] מסיק כרבי דאמר יש שבח עצים בפת והוי אסורא בעין הלכך אפי' בדיעבד אסור אם הם עצי אשרה אפי' נאפה על הגחלים ל"ש מקלא קלי אסורא דבע"ז שאפרה וגחלי' אסורי' [ע"ז מ"ג ע"ב] ל"ש עצים ל"ש אפרה ל"ש גחלים אם אפה בהם אסור דיש שבח אסור בפת, והיכא דפת אסור' ונתערב' באחרות יוליך הנאתו לים המלח ומשתרי לי' כולהו כ"כ הגרי"צ, משמע הנאת כולה פת, דאי הנאת עצים קאמר לישרי נמי... [צ"ל הפת אפילו בלא תערובת ור"א לא התיר אלא בתערובת] והכי מסתבר כל שיש תערובת אסור הנאה בהאי חתיכה גופא אין לה היתר להוליך הנאה לים המלח, דבפ"ב [ע"ז ע"ד ע"א] מסקינן יי"נ גמור שנתערב ביין אין לו היתר אפי' למכור הכל לגוי חוץ מדמי אסור שבו, ולא שרי בתקנתא זו אלא חבית בחביות אחרות וחזי לן דנתערבה פת באחרות דמשליך הנאה ליה"מ ומותרות אפי' באכילה מדתני תקנתא... [חסר] ולא קאמר חוץ... והאי גברא דאתערב לי' חביתא סתם יינם בחמרי' אר"ח שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה ולא שרי בשתי' שאני יי"נ דאסורו בגופו דנגע בו הגוי, אבל האי פת אין בו אסור אלא הנאת עצי אשרה ואי משליך הנאה ליה"מ אזלה הנאה זו וליכא אסור בפת עצמו. נטל הימנה כלומר מן האשרה כרכור, פי' עץ עשוי לאריגה אב"ה, ארג בו את הבגד הבגד אב"ה נתערב באחרות ישליך הנאה ליה"מ, אבל בלא תערובת לא מצינו לו היתר אף דקייל"ן זוז"ג מותר הכא חד גורם לעשיה איכא. והא דפריך בירוש' רב יעקב אהא דאמרינן ארג בו בגד אב"ה והתנן גבי יי"נ ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ ומשני תמן אין דרך ב"א ליקח מן הגוי ברם הכא דרך ב"א ליקח מן הגוי וחיישינן שיחזור וימכר לישראל... מיהו למדנו מזה דלא שרי למכור דבר אסור שאינו ניכר היכא דאיכא למיחש שיקנה ישראל וה"נ אי' בכ"ש [פסחים מ' ע"א] האי ארבא... ויש מרבותא שאמרו דהשלכה ליה"מ מהני דוקא בע"ז שתופסת דמי' ולא בשאר אה"נ.
כיצד מבטלה הגוי קרסם או זרד נטל ממנה מקל או אפי' עלה הרי זו בטלה, שפיה לצרכה, פי' ליפותה אסורה, שלא לצרכה מותרת. תני' גוי ששפה ע"ז לצרכו היא ושפאיה מותרין, לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרין, דכשפרשם לא פלח להו והוי בטול, וישראל ששפה ע"ז אפי' לצרכו היא ושפאיה אסורין דאינו יכול לבטל ע"ז דנכרי ולא דידי' ואם קרסם וזרד הגוי נמי דינא הכי.
<h2>דף נ.</h2>
תקרובת ע"ז אינה בטלה עולמית ומהו תקרובת כל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח כגון יינות שמנים סלתות פרכילי ענבים ועטרות של שבלים וכן מים ומלח ואמרו רבותא נרות שעוה שמדליקין לפני ע"ז ומכבין אותן ומכרן לישראל מותרות דתקרובת ע"ז לא מקרי דלא הוי כעין פנים ואי אמרת נוי ע"ז הם כיון שכיבן לצורך עצמן אין בטול גדול מזה, ותקרובת שאינה במזבח כגון שעובדין אותה במקל שבר מקל לפניה נאסר דבעינן זריקה משתברת זרק מקל לפניה אינו נאסר.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשה של ע"ז מעות כסות וכלים מותרין במונחים דרך בזיון אבל מונחים דרך כבוד אסורין דנוי ע"ז הן. בשר הנכנס... [צ"ל מותר והיוצא אסור בהנאה].
ע"ז שהי' לה גינה או מרחץ נהנין ממנה שלא בטובה פי' רבותא שלא יתן שכר להם ואין אסור מ' הנאת ע"ז דאין הקדש לע"ז, אבל לא בטובה, הי' שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובת אחרים ומותר ליתן שכר להם, אבל לא לכומרי' ומכ"ש ברישא שאין לאחרי' חלק שאסור ליתן לכומרים ויש שפרשו האי טובה ושלא בטובה לאו שכר מעות אלא החזקת טובה ופסקו כל"ק... (חסר).
ע"ז של גוי אסורה מיד כשפסלה ושל ישראל עד שתעבד אבל תשמישי ונוי ע"ז אפי' דגוי אין אסורי' עד שיעבדו.
<h2>דף נב:</h2>
גוי שמבטל ע"ז שלו ושל חברו אע"ג שאין עובדה ממילא בטלי' תשמישיה ונוייה, אבל בטל תשמישיה ונוייה לא בטל ע"ז, ע"ז דישראל א"ב עולמית אפי' יש לגוי שותפות מבטל חלקו ולא חלק ישראל ואע"ג דע"ז דגוי אי זכה ישראל בה הוי כע"ז דישראל וא"ב אבל משמש ע"ז ונוי שלה אפי' באו ליד ישראל יוכל גוי לבטלם, דע"ז דישראל א"ב ילפינן מלא תטע לך אשרה אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה וכו' ובאשרה דישראל קמיירי, וע"ז דגוי שזכה ישראל ל"ב אטו ע"ז דישראל, ובתשמישין אין להחמיר אי בטלם גוי, ויש מי שמחמיר ולא שני לי' בין משמשי' לע"ז עצמו, אבל אם בטל גוי ע"ז ובמשמשי' כבר זכה ישראל בטלי' הם אגב בטול ע"ז דביד גוי דבתרה גרירי.
<h2>דף נג.</h2>
כבר כתבנו כיצד מבטל אשרה וכן אם קטע גוי ראש אזנה של ע"ז או חוטמה או אצבעה או פחסה אע"ג שלא חסרה בטלה, אבל רקק בפני' וזרקה בצואה א"ב וכן אם מכרה או משכנה לזמן ובא הזמן ולא פדאה ל"ב ואם מכרה ומשכנה לצורף ישראל פליגי אמוראי אי בטלה ולחומרא אזלינן. ואי מכר או משכן תשמישים נ' דהוי בטול, דבע"ז עצמה שניכרת לע"ז ודמי' יקרים מימר אמר דמזבן לגוי ופלח לה אבל משמשי' שאין נכרים ואין דמי' יקרים לאו חשיב כלל שמזבן ישראל לכומר, ומבטל להו, ויש מי שמחמיר בזה.
<h2>דף נד:</h2>
וחליפי ע"ז ביד ישראל אסורין ובחליפי חליפין לא אפשט הלכתא ובבעלי חיים נמי אע"ג דמשתחוה להן לא נאסרו, עשאן חליפין לע"ז נאסרו. וכן המשתחוה לקרקע עולם ולמחובר מעולם לא נאסר, עשה בה מעשה לכבוד אליל כגון שחפר בו בור אסרה מיד.
<h2>דף סד.</h2>
ישראל שהי' נושה בגוי מנה ומכר אליל או יי"נ והביא לו מעות מותר דדמי ע"ז ביד גוי מותרי' ואם אמר לו המתן לי עד שאמכור אליל או יי"נ ואביא לך אסור מפני שישראל רוצה בקיומו, ודוקא אם אין ישראל יודע להפרע ממקום אחר, אבל יודע כגון שיש לגוי נכסים או ערב לא מקרי רוצה בקיומו וי"א אם יש ביד ישראל לנגשו שישלם תו"מ ומרצונו ממתין לו עד שימכר אליל אסור, אבל אין בידו להכריחו לשלם ושלא ברצונו צריך להמתין מותר, ולא מחוור (חסר).
<h2>דף עא:</h2>
ת"ר הלוקח גרוטאות מן הגוי ומצא בהם ע"ז אם עד שלא נתן המעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך ע"ז ליה"מ.
